Where are you from? (21/8/2011)

בלילה הרגשתי כבר מספיק מוכנה להוואי המקומי, והחלטתי ללכת לדפוק ת'ראש בפאב שבתוכנית. ג'נה, אמא אווזה מקצועית, שאיתה ישבתי קודם לכן לאכול ולדסקס את מצב התעסוקה וההגירה מ- ולאירלנד, אספה אותי מהמלון למופע המדובר. הפאב היה אפלולי כמצופה, המוזיקה הייתה סוחפת, והסצינה הייתה מקומית, כמובטח. שניה אחרי שהתייצבתי ליד הבר להזמין... גינס J, משמאלי הופיע הקרוגק בכבודו ובעצמו. הוא שאל "where are you from?!" וגיהק בקול הזוי מה שנורא הצחיק אותו ואת החבר שלידו. כשהתעלמתי מהשאלה והמשכתי להזמין, הוא נקש לי על הכתף ובמבט מסומא חזר עליה שוב. ברגע הבא הסתבר שלמופע היה קהל, ומפינת הבר המרוחקת נשמע היכיכיך קולני מפי איזה זקן מגחך, והלוהט מייד הוציא לו אצבע משולשת, מתבל את זה בברכה בגאלית. לשלום, יש לשער J. החבר, שהיה הרבה יותר צלול, ובינתיים זיהה שהבמה מיותמת לשניה, תפס יוזמה וקידם את עצמו ב “where are you from?!” משלו. חייכתי אליו חיוך סטרילי, ועניתי לו ב”from far far away…”. הלוהט מספר אחד שב לרגע להכרה והתחיל להשתולל מצחוק, כשהוא חוזר על הפאר אווי באקסטזה. למשמע צחוקו הגיע הלוהט 'עוד שוט אחד וגמרנו, במיון' מספר שלוש (זה שבמרכז, ניחוש נכון J),וסימן בשרבוטי לשון המזכירים “where are you from?!” שגם הוא משתתף במכרז. אמרתי להם שהם חמודים להפליא, ושאני חייבת חייבת חייבת לצלם את שלושתם למזכרת, והם נענו בצהלה ובשמחה. מיותר לציין שלקחתי את הrate my date של הערב בהליכה – גם פרחים אחד אחד, וגם נגסתי בratio המקומי - כל השלושה גם יחד (על אחת)!

נמלטתי מן הבר אל החדר בו ישבו הקייטנים המתגבשים לאיטם לחבורה. מאט, שהבחין במבט משועשע על גבול ההיסטרי שלי שאל לפשר הדבר, ואמרתי לו שכדאי לו מאוד, כבן משפחה חדש, לשמור עלי מהגברים עם טרקטור למבורגיני. הוא ענה ששמע מג'נה שאני מישראל, ושלבטח נוכח העבר הצבאי המפואר שלי אולי אני היא שראויה יותר לשמור עליו, או על כל הקבוצה גם יחד. "הינה זה מגיע" הבזיק לי בראש, והוא, כנראה קורא מחשבות, שלף במהרה טיקט מפתיע – "אל תדאגי, אני בעדך, אני גם יהודי, אמא שלי... וביקרתי בישראל, בקיבוץ, בצפון..." אבל מאותו רגע הייתי לElla from Israel באופן רשמי, וכל השיחות הבאות נסובו בעיקר סביב זה.

שתי הגרמניות החמודות ממיוניך שישבו לצידנו עפופות תרדמת התעוררו משנתן בפליאה, והחלו בוהות עלי בחיוך משונה משהייתי ממצג מרתק במוזיאון אנתרופולוגי. הן יזמו איתי שיחה ערה על איך זה להיות ישראלית, והעיניים לא משו ממני לרגע. הן סקרו כל תנועה וכל מבע וזה היה בהחלט רגע משונה בחיי - לכהן בתפקיד 'הנייטיב האובוריג'ני' הישראלי בעיניים זרות. מבלי שתכננתי או התכוונתי מצאתי את עצמי בתפקיד המסבירה הלאומית, וכדי להוריד מהמתח סיפרתי שישראל זה לא רק חול ומדבר, וצבא מזויין עד האוזניים (בחיי, כמו בפרסומת עם המנגל J), ושמדובר במדינה היפר מודרנית, תוססת ומפותחת (נו שוין). אה, וגם שיצא לי לבקר ב HB במיוניך ולשתות שם את ליטרת הבירה בדיוק בזמן המונדיאל האחרון, במשחק רבע הגמר, ושאפילו עודדנו את גרמניה לצורך העניין שסיימה ב'פיר:נול' J. ובכן, זה אכן קצת הקל, אבל אחת מהן, ונזה, מורה לגרמנית, בת לאמא גרמניה ואבא אינדונזי, עדיין נותרה לא רגועה ושאלה אז איך אפשר לחיות ככה, בכל המתח המלחמתי הזה כל הזמן, להרגיש מותקף? ולמה אנשים פשוט לא עוזבים, או ליתר דיוק "למה את לא עוזבת?" כשחיוך רחב ותמים נפרס על לחייה.

המממ.... איך מגיעים לזה שב11 בלילה, בפאב אירי חביב, עם מוזיקה משובחת וכוס גינס שוצפת קצף פתאום מתחיל להתנגן אצלי כאזעקה בראש 'אין לי ארץ אחרת'? עד מתי? האם לנצח רדופים?! (שאלה רטורית, אין צורך לענותJ ). מצאתי את עצמי שואלת אותה אם הייתה עוזבת את גרמניה רק כי מתקיפים אותה תדיר? (כן, כן... חסכתי את שאלת 'המה עשו הסבים שלך בשואה' J). זה הכניס אותה להרהורים, ולי נתן פתח מילוט חזרה. אל עצמי, נטולת שיוך כזה או אחר, אל הסדינים הלבנים המנחמים של הוסטל זר, לנוח לקראת הפגישה עם ה- Fairies שנקבעה למחר...