Sunday, September 18, 2011

Deep and silent sea (21/8/2011)

טוב, זה די ברור , אני מקווה, שלא באתי לאירלנד רק בשביל ג'נה. גם. אבל לא רק. לפני שהייתה ג'נה, הוא היה שם, בחלומות (ובתמונות באינטרנט) - גדול ועצום ובלתי נתפס, ונורא מושך. ראיתי את עצמי יושבת על החוף שעות, ימים, בוהה, מפנימה, נטענת בשקט שלו, מסדרת את הסערות, מתנקה מהרעש המיותר ומזדככת. החוף הזה (ואחרים שיבואו אחריו), של האוקיאנוס, הוא כמעט הסיבה המרכזית לטיול הזה כולו. לא הגשם שטיפטף לפרקים, לא הכביש הפתלתל שברנדה השתדלה לעבור בצורה חלקה עד כמה שניתן (הידד לברנדה, נהגת שודים הטובה מבין כל נהגי האוטובוסים שאי פעם נסעתי בהם!) לא יכלו להסיח את דעתי מארוע שיא הזה.
בעיניים פעורות לרווחה ובנפש הומיה גמעתי את המרחבים האלה של ירוק הררי שלפתע נגדע בצוק תלול או מפרץ, נמהלים לתוך כחול עמוק שמתנפץ לרסיסי תכלת טורקיז ליד החוף. חבל ארץ יפיפה ומרגש, יעד חובה לחלוטין!! כשאני וקורי, יישובים על הסלעים מול ה Slea Head, הצטערנו בדואט על הזמן המועט כל כך שיש לנו לבלות בגן העדן הזה - הבטחנו, כל אחד לעצמו, לשוב לשם לכל הפחות לשבוע כדי להשביע את הרעב אל הפלא הזה. אני לא יכולה להסביר את זה במילים למה, אבל המקום הזה פשוט עשה לי טוב. הכי קרוב למצב של שכינה שהגעתי בתקופה האחרונה, או אולי אי פעם. אז, אם אעלם לכם באופן פתאומי לשבוע או קצת יותר – רוב הסיכויים שאני שם J.























דינגל דאנגל ביי דה סיי היא עיירת חוף קטנטונת שממחישה את המאבקים בין הלאומיות האירית לבין יד הברזל האנגלית בכל הנוגע לקביעת עובדות בשטח. 
דינגל הוא שמה האנגלי, דאנגל הוא שמה האירי. המאבקים הגיעו למצב שהאירים ניצחו,וסימנו את הכל בגאלית, אבל אז התיירים לא ידעו למצוא אותה על המפות. הפתרון הגאוני היה לשלב את כל השמות – האנגלי והאירי, לכדי שם אחד לעיירה המונה בסך הכל כמה מאות בתי אב. העיירה מקסימה מקסימה, מוזיקה אירית מסורתית בוקעת מכל חלון כמעט, שלל פינות חמד וצבע שמח בעיניים. אני דגמתי - חנות מוזיקה קטנה ומטריפה עם כלים מסורתיים ואווירת וינטאג' נוסטלגית, לשזוף עיניים ולפטפט עם זקן אירי גאה, בעל המקום שהזמין אותי להופעתו בקרוב, ואחר כך גלידריה חביבה שתציע לכם גלידה בטעמים מפתיעים של מלח ים,חומץ בלסמי, לחם חום (טעים) ו... גינס כמובן! לקראת הצהרים הגעתי להכרה שהבשילו התנאים לשפרדס פאי והתחלתי לחפש לי אחד, אך ... אין. נאלצתי להסתפק בפיש אנד צ'יפס שהיה מתבקש כדי לחתום את הביקור בעיירת דייגים שנכנסה לפנתאון האהובות עלי.
לא קל היה להמשיך משם, הלב דרש להישאר, אך זהו סה לה ווי, ומשם המשכנו ל Ennisמנוחמים שלמחרת מצפה לנו יום מרגש לא פחות.
עיירת המחוז הזו פגשה אותנו ביום המנוחה שלה,יום ראשון. וכך, אחרי שבתום סשן צילומים אינטנסיבי על החוף האטלנטי פקד אותי משבר 'כרטיס זכרון מלא בלי יכולת להוריד תמונות למחשב', יצאתי לתור את העיירה ולחפש בדרך כרטיס אלטרנטיבי. הכל כמובן היה סגור, למעט הפיצוציות המקומיות אליהן שמתי את פעמי. כך גיליתי שאירים אכן מ-מ-ש נחמדים. בעל פיצוציה מזדקן, עם רמזים קלים לביקור קרוגק מוקדם יותר במהלך היום, השקיע דקות ארוכות בסקירת המפה הקטנטנה שהופקדה בידי בהוסטל <דה לוקס הפעם> כדי לסמן לי היכן אולי אמצא את מבוקשי. כשנכנסו כמה עלמות חן צעירות שנדמה היה שהוא מכיר אותן, הוא רתם גם אותן למשימת 'חפש את המטמון' הנוכחית. יצאתי לדרכי מצויידת בסימני דרך, הכוונות והמון כוונות טובות, וכשהתמהמהתי בקרן רחוב פתלתל כדי להבין לאן הלאה, אותה נערה מפיצוציה צצה לפתע מאחורי ובאופן לגמרי טבעי המשיכה ללוות אותי עד לנקודה. הלב היהודי יצא מגדרו לנוכח המחווה החמה והמרגשת. נזכרתי בכל אותן הפעמים שפלוני אלמוני מבני ישראל לקח יוזמה לכוון אותי בחניון, וחייכתי בלב שוב פעם על הדמיון בין שני העמים. רק משום מה הג'ינג'ים הרבה יותר נינוחים ומנומסים. טוב, נו, זה כנראה בגלל שהיה להם יותר זמן מאיתנו עם הבריטים...