בחזרה להוסטל, קרלי הכינה אותי נפשית כל הדרך שלא רק שהיא פטפטנית ביום, היא גם מדברת בשנתה בלילה. נשבעתי לה בעין צדק שאין סיכוי קלוש שבקלושים שאאזין לסודותיה. בשום לילה שהוא לא הייתי מצליחה, ובמצב הצבירה דאז על אחת כמה וכמה. היא נותרה סקפטית, ומי יודע אולי מתוך מזימה להרדים אותי על בטוח הזכירה בעיניים בוהקות את חגיגות יום השישי הליליות הסוערות עם הופעות חיות ומפלי גינס ב Temple Barהקרובה. משהנדתי ראשי לשלילה היא נכנעה לפתע במבט מאוכזב ודידתה אחרי, המבוגר האחראי לעת מצוא, בחזרה לחדר. לאחר שעה קלה של התארגנויות פתאום התחלנו להיות מודעות לצליל המבקיע והבלתי פוסק של פעמוני הכנסיה שליווה אותנו מקודם בדרכנו אל ומהפאב בו סעדנו, ומשום מה המשיך אל תוך הערב המחשיך. זה הסעיר את מנוחתה של קרלי, שהייתה כל העת טרודה בשאלה "איך מכבים את הדבר הזה", ועוד יותר טרודה בשותפים הנעלמים שטרם הגיעו להתפקד בחדר, ועלולים היו להפוך ל'מסיבת הפתעה' אל תוך הלילה, ואף לשמוע את מלמוליה! ככל שנקפו הדקות, היא לא הביעה שום סימנים של עייפות או איתותים לרגיעה בקרוב, ובמהרה גם אני שאלתי את עצמי 'איך באמת מכבים את כל הדבר הזה כולו' ומשלימים שעות שינה לפני הנסיעה הארוכה... הודיתי בסתר לב לאלוהי התכנון המוקדם על שזימן לי חדרים פרטיים פנויים להמשך הטיול, לקחתי נשימה עמוקה, מתחתי בכוחותי האחרונים חיוך לבבי, ואיחלתי לבתי המאמצת good night והצלחה בנאומים אל תוך הלילה…
היקיצה הטבעית שלי, לפי שעון ישראל, הייתה מוקדמת קמעה לדבלין היפה. כשהתרוממתי מהמיטה והתמתחתי בחתוליות אל מול הנוף האורבני הזר שבחלון <לרגע שכחתי היכן אני נמצאת ושאיני לבד>, גיליתי שתי נשים זרות, מבוגרות יחסית, מוקפדות וחמורות סבר המארגנות את עצמן ברחבי החדר. זו הייתה ללא ספק אחת החוויות היותר מוזרות שחוויתי בחיי, במיוחד כשאחת מהן, היותר מבוגרת, הרימה ראשה והביטה לכיווני בזעזוע עמוק. מבטה דמה לאותם מבטי נשים בסרטי דרמה אמריקאיים דלי תקציב שגילו את עצמן לפתע בביתו של זר אלמוני בבוקרו של יום למחרת הגילופין. היא מייד הכחישה בתוכה את מראה עיניה, ומיהרה לצאת את החדר בחיפזון עם תיקים ומיני שקים, מה שכמובן העיר את קרלי. הדבר הראשון ששאלה השמש, אחרי good morning זורח זה האם ... בסוף דיברה בשנתה J. שלחתי אותה לבדוק עם השותפות הליליות, ואז התברר שהן כמעט לא דוברות אנגלית אלא בעיקר ספרדית. בדרכי החוצה הרגעתי אותה בקריצה כי סודה יישמר לנצח, ויצאתי לנשום את הבוקר של עיר לה פיללתי רוב חיי הבוגרים.
חמושה במצלמה, נפלטתי אל הרחוב הקר וגיליתי עיר מנומנמת ומעורפלת חושים, מתמתחת בחתוליות אחרי לילה רועש. על הכביש נעו בעיקר אוטובוסים ומוניות, ונהגי המכוניות הבודדות שנקרו בדרכי נראו כתלושים מהמיטות...
רחובות העיר נשמו באיטיות, בקרן של רחוב אחד מצאתי דוכן סבונים, תבלינים ומיני דברים טובים אחרים המתארגן לו בניחותא לקראת יריד רחוב, בפינה אחרת נפתחה דלת לבית הקפה, משחררת ריח של בשר שומני חרוך, רמז לארוחת בוקר אירית... שוטטתי, מפנימה את פעימות הלב הנינוחות של דבלין ביום שבת, נעטפת באריג הרקום של בנייניה הצמודים ודלתותיה הצבעוניות, עד שלא יכולתי להעמיק עוד והייתי מוכרחה לחזור לבורדינג למה שלימים ייקרא בפי כ Genna’s Rolling Summer Camp.
ג'נה החתיכית, דובון אנרגיה בלונדיני מאורגן להפליא שאתה לא יכול שלא לאהוב ורק רוצה ממנה עוד ועוד, בירכה את הקייטנים החדשים שלה שהתקבצו בלובי במאה אלף ברוכים הבאים, וסימנה אצלה בפתק המקודש כל אחד מהנמצאים. כולם, על תרמיליהם ותיקיהם כבר היו שם, למעט מארק. אספרנזה ומריה, שישבו מצופפות בכניסה להוסטל, ניסו בכל כוחן להתעלם מדמותי המנכיחה את מבוכת הבוקר, וככל שהתבהר שאנו עתידות לבלות את שבעת הימים הבאים יחד - העמיקו במאמץ לקדוח במבט את התקרה. מארק בושש להגיע, וג'נה החלה חוטפת ג'ננה קלה תוך שהיא מפזרת חיוכים מתוחים אל עבר הקייטנים הדרוכים. היא כבר עמדה לוותר כשדלת ההוסטל נפתחה לפתע ומארק, ארוז במעיל שחור ארוך ומבט נונשלנטי של בעל המאה, שעט אל תוך הלובי. ג'נה סיננה לעברו שזה דווקא קצת משעשע שהמאחר של הבוקר הוא שוויצרי, והודיעה לו באופן שלא משתמע לשתי פנים שהוא חייב לכולם a pint of… Guinness, אלא מהJ...
וכך, without further due, נהרנו כולנו אל האוטובוס, מרוגשים לקראת ההרפתקה. יוצאים לדרך, Head to Kerry!
