ההתקרבות לנחיתה בדבלין הייתה מרגשת. הנמל של דבלין שוכן בקרבה מיידית לים, בדומה לנמל של ונציה, כך שהמטוס הלך ואיבד מגובה הטיסה ממש מעל הים, אל מול הצוקים המהממים של Dublin Bay. ככל שהתקרבנו הם נראו יותר ויותר בבירור. המראה המפעים של פיסת אדמה יפיפייה הנטועה מוגבהת בים הגביר את קצב הלימות הלב שהגיע לשיא כשהמטוס נטה על צידו בזוית של כמעט 45 מעלות כלפי הים כדי להסתובב. ההרגשה הייתה שתיכף נישפך לים ונתמזג סופית עם כל היופי הזה J.
הפקיד בדלפק ביקורת הדרכונים אכן חקר למה וכמה, ולאן פניי, בדיוק כפי שאחויה הזהיר אותי בתדרוך טרומי, אך התרצה די מהר כשראה כרטיס חזור לעוד עשרה ימים. וכך, אחרי שמצאו את אמו המבולבלת של הילד הפקיסטני האומלל שניסה בכל ליבו לנצור את הדמעות כשפנה לקצין בטחון גרום וחמור סבר , ושחררו את המצור על פתח היציאה – דבר כבר לא עמד בדרכי לפגוש את דבלין. מעולם לא הייתי מוכנה לדבר כמו לפגישה הזו.
יצאתי את דלתות הנמל ומייד נשטפתי בגשמי ברכה שבאים והולכים כאן מדי כמה דקות או שעות או ימים, ברגע שמתחשק להם. הדבר לא הפריע לאיש עם כרטיסים מנייר להמשיך ולמכור אותם ממש תחת הגשם, ואחרי שקיבלתי את הכרטיס הרטוב שלי לאוטובוס המסיע לעיר הפסקתי להילחם בו גם אני.
הגשם המשיך ללוות אותי כל הדרך לדבלין, נסיעה לא ארוכה (כמובטח) של כחצי שעה הפרידה בין הנמל למרכז העיר, תחנת טריניטי קולג', שהופיעה על המפה כקרובה ביותר למקום הלינה של אותו לילה ותחנת היציאה של בוקר למחרת. כשהגעתי למקום, שוב נוכחתי לחוות כמה ש'קרוב' הוא עניין יחסי בחיים, בייחוד כשמדובר בדרך 'לשם' שהיא כידוע הרבה יותר ארוכה מהדרך 'חזרה'. כשאת מחזיקה מפה ביד שבה הכל 'הינה זה ממש כאן, עוד רגע מגיעים', ופוסעת תחת גשם עם תרמיל ומזוודה נגררת על רחובות מסותתים ארוכים ארוכים, כשאחרי כמעט כל פניה לרחוב צדדי שם הרחוב (אותו רחוב ממש!) משתנה לשם אחר – את מבינה שכאן נגמר טווח התכנון והפנטזיה, ומתחילה המציאות. והמציאות הייתה של אחר הצהרים של יום שישי סואן, הרחובות היו עמוסים באנשים מן השורה, ממוקדים ונמהרים, תיירים תועים גוררי מזוודות כמוני, פריקים עליזים בהסתובבות ו... מוזיקאים מכל הגוונים והסוגים. הרחובות מלאים בצבעים, קולות, בקצבים וצלילים, תחת גשם שוטף. דופק מהיר וחיובי, עיר פועמת חיים שלא מחכה לאיש אך גם לא מתאכזרת. כמו נהר סוער שזורם מעצמו בשיאון, והוא שם לכל מי שחפץ לקפוץ למימיו ולתת להם לזרום לו בעורקים...
אחרי שהילכתי עם כל מטלטלי הלוך ושוב סביב המקום שצוין כהוסטל שלי ולא מצאתי אף כיתוב עם שמו על הקיר או שלט או משהו, נואשתי והרמתי טלפון. אחרי שהצלחתי לפענח את הנאמר לי (עוד ייקח כמה ימים עד שאצליח להתרגל ולהפנים את המבטא האירי) הסתבר שהייתי בצד השני של הרחוב במרחק כמה צעדים, וכעת היתה זו טבילת האש של מעבר לצד השני שהייתי צריכה לצלוח. הסתכלתי בקדחתנות לימין כפי שתירגלתי את עצמי כל הדרך לדבלין, ולאחר שלא ראיתי כלי רכב, התחלתי לפסוע בשלווה ובבטחה. כשלפתע שמעתי רעשים חשודים מצד שמאל, והסתובבתי לראות את המבט המזועזע של בר המזל - למדתי שיש גם רחובות חד סטריים בדבלין, ואני בדיוק על אחד כזה. מאז, הראש לא הפסיק להסתובב כמטוטלת, לכל הכיוונים J. 
הלילה הראשון נועד להיות הלילה האתגרי של הטיול. זה היה חדר לארבעה בהוסטל לתרמילאים, שמוקם בקומה השניה בלי מעלית. המטרה של החדר, על אף היעדר הפרטיות והנוחות שבו, הייתה לחסוך את גרירת המזוודה בבוקר למחרת – החלטה שהסתברה בדיעבד, לנוכח פערי המרחקים בין המפה לרוחק ממשי, כאחת משלושת הטובות ביותר. כשהגעתי לחדר מצאתי שם בינתיים רק את קרלי. לא איי קרלי J. סתם קרלי, נערת קולג' בלונדינית חביבה מארה"ב שהקדימה את סיור הקיץ שארגנה המרצה שלה לאירלנד כדי לתרגל בניית תוכנית עסקית לחוואים בחוף המערבי. כמה חבל שבזמני לא הייתה לנו מרצה חרוצה שכזו L עם רעיונות כאלה מוצלחים. הייתי בשמחה נוסעת לחבר איזו תוכנית עסקית לחוואים הניו זילנדים (גם הם אוהבי כבשים כידוע), או לדייגים הנורווגיים, או לכל יעד אחר עם מקלחת סבירה ואוכל שהקיבה שלי מסוגלת לעכל כדי לעזור לעמי האזור J. בכולופן, למרות פערי הגילאים אני וקרלי מייד הפכנו לחברות. היא היתה ייצור שמח מהזן החברותי והפטפטן, מייד נרתמה לסאגת המזוודה הלכודה שלי שלא נפתחה, וישבה לעודד בחום ביציע. היא הייתה מוכנה לצאת תיכף ומייד במסע גיוס תרומות למען רכישת ציוד לחברה חדשה בצרה, ונשבעה לי שהיא ממש טובה בזה כי היא עבדה בצ'ריטי המון המון שנים. זה הרגיע אותי מעט. ידעתי שאם וכאשר, לא אהיה בזה לבד – קרלי תושיע J. כשמשבר המזוודה היה מאחורי, היה כבר הרבה אחרי 6. קרלי ישבה מורעבת על המיטה שלה וגם אני שבתי להרגיש את עצמי אחרי כל הדרך הזו. למען האמת, אחרי לילה חסר שינה וכל המשברים של הדרך 'לשם' הייתי די תשושה, אבל קרלי הייתה מרוגשת ברמות שקשה לתאר. זו הייתה הפעם הראשונה שלה מחוץ לבית, פעם ראשונה שטסה מחוץ לארה"ב, והיא התרגשה מכל דבר שפגשה בדרך. בייחוד היא צהלה מהתקשורת עם המקומיים החביבים והאדיבים, ועם שאר אנשימים, במיוחד אם היו אלה מלאומים אקזוטיים. כשראיתי את כל פרץ השמחה וההתפעלות הזה פועם למולי - שמתי את כל הכסף על האנרגיות האלה שלה, ובעיקר על היכולת שלה לדבר עם מקומיים וגם להבין, וכך בלי להסס, קבענו ללכת לאכול יחד. לא הרחק מההוסטל קרלי בלמה עלם חמודות מגה מגנוב והורידה אותו מאופניו כדי שיצביע לה על המפה שלה היכן נוכל לאכול אוכל אירי ממש טוב לא הרחק משם. העלם חכך בדעתו והציע ארבע או חמש אופציות והם דנו בהן ארוכות, אך לבסוף המליץ על פאב שהוא יותר למקומיים ופחות מתויר ושהגישה אליו לא מצריכה כישורי ניווט יוצאי דופן (עלם חמודות שוביניסט J), ושמנו פעמנו לשם. הדרך 'לשם' עברה ליד כנסיית הכריס צ'רצ' ודובליניה – אזורים שמסומנים כאזורים ויקינגיים על המפה התיירותית.
היה קצת מאכזב שאף ויקינג חסון ופרוע שיער (כזה המתבדר ברוח J) לא נקרה בדרכנו, אלא בעיקר סוללת יפנים ממוקדי מטרה חמושים במצלמות כיס. אבל, אחרי הכל, מה אפשר לצפות ממקום כזה שמסומן על המפה כיעד ממוספר באדום?
פעמון הכנסייה צלצל במקצבים נעימים שנשמעו בשכונה כולה והיה לפס הקול של הליכתנו לפאב שהתגלה כעמוס לעייפה. 
עברנו חצר נחמודת, ומצאנו לעצמנו שביב מקום בחדר הפנימי שנראה יותר כחדר קריאה, עם ספרים ישנים ובקבוקי ויסקי נושנים ומיני פריטי חמידות אחרים. המלצרית החביבה שצנחה בערך מהתקרה רמזה שהגענו ממש, אבל ממש בזמן. לאמור – עוד רגע ולא היינו מתקבלות למועדון האוכלים, כי ברגע מסוים שהוא בקירוב שעה שבע מפסיקים להגיש אוכל, והופכים לפאב בלבד... הזמנו אוכל. קרלי הלכה על משהו היפר אירי - מנת בשר מבושלת בגינס בתוך מאפה מגינס, ולשתות – גינס J. אני החלטתי על מעבר עדין וחלק, to be on the safe side, והזמנתי צ'יקן קארי עם אורז, ונו כן, גם גינס. כמובן J. בדרך חזרה הכל כבר היה הרבה יותר נינוח. פעמוני הכנסייה, שמשום מה המשיכו לצלצל בלי הפסקה, ערסלו את תודעתי המתערפלת ממפגש מפתיע עם האלכוהול. הצעדים על המדרכות המסותתות היו חלקים יותר. המבט מאוהב יותר. זהו זה. נחתתי. סופית. אני בחופשה.
אני... בדבלין!!!!
