היוניברס, כידוע, הוא בעד האיזון, ועל כן הדרך לדבלין המרגשת עוברת באיסטנבול. אולי זאת הייתה השעה המוקדמת, אולי בגלל המרמרה, ואולי פשוט חוסר התאמה והיעדר יכולת להיפרד כידידים - בכל אופן, מצב רוחו של צוות האוויר בטורקיש איירליינס היה נפול משהו כשבני עמנו הנרגשים עלו על טפם אל המטוס בארבע וחצי לפנות בוקר, דוהרים אל עבר החופשה מי לאן. הבטחתי לעצמי, ונשבעתי לקיים, ששום דבר לא יהרוס את החופשה הזו, גם לא חיוכי הפלסיק הקשים מנשוא של הדיילות הטורקיות. להגנתי שלפתי מהתיק את המבט היידי בת הרים שלי שבזכותו הלפטופ הדנדש זכה מייד לריפוד כריות מדייל סמי איכפתי. אבל השמחה כמובן הייתה מוקדמת, ואהבתו הייתה קצרה כמו עונת הגשמים בנגב. תיכף במזיגת מיץ עגבניות המסורתי היחסים שלנו נכנסו לקשיים. הוא כמובן הבטיח שישתנה, בהזדמנות, כשיחזור שוב לאזור. גברים... במקום זה קיבלתי פתק בצבע ורוד פוקסיה שהכריז באותיות שמחות שבמטוס הזה יש ... תפריט. בתפריט היו עוד הרבה הבטחות זוהרות, כשהמסעירה מכולן פרוסת cold turkey, והיא אכן מומשה – הפרוסה הייתה קפואה כמו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות.
איסטנבול קיבלה את פנינו באופן שיבהיר לבאים מייד לאן הם הגיעו – שני דיילי קרקע חסונים וקודרים בלמו בגופם את הנהר האנושי שנשפך מהמטוס והחלו צועקים כמו בבזאר טורקי, רק שבמקום 'שני אבטיחים בלירה' הראשון צעק 'מי לעיר ולשאר מקומות בטורקיה - אלי' והשני צעק במבטא בלתי נתפס יעדים שהיו אמורים להצטוות אליו. בכל ההמולה הזו תינוקות התחילו לבכות, הנוסעים ממוקדי המטרה להתבלבל אחד לשני בין הרגליים, ופתאום המבואה הזו התחילה להידמות לאיזו תחנת מיון מהימים האחרים, כשהשניים עוברים בעצבנות בין האנשים ופיזית מסננים ומפנים מי הולך לאן. אני קיבלתי הנחייה קוסמית ללכת לכיוון של 4, ואת השעה הראשונה בטרמינל הקדשתי לחיפוש ה4 המקודש. פילסתי את דרכי בין הבאים לשער העולם המוסלמי, עטויים רעלות, בורקות, ג'לביות ושאר פרטי לבוש הנדרשים לפי התקנון, לחוצה קמעה משקית של באג הזועקת באדום מן העגלה, חציתי את הנמל לאורכו ולרוחבו ואיש מאנשי הנמל (שבקושי דוברים אנגלית) לא ידע להגיד לי מיהו ארבע. היה שם 504, היחיד עם הארבע, אבל המטוס לדבלין היה אמור בכלל להמריא מ318... ובכן, חייבת להודות שנשארתי עם שמץ של פספוס שלא מצאתי אותו. את 4. נשלחתי למשימה וכשלתי. אולי רק נחמה קטנה בלב שגם המטוס כנראה לא מצא אותו, ואיחר להגיע. אבל העיקר שבסוף הגענו אני והוא לדבלין, לא?
המטוס מאיסטנבול לדבלין היה כאילו לקוח מעולם אחר, טוב יותר. עולם המחר. הדיילות היו יפות יותר ומטופחות יותר, ואפילו אדיבות, והמטוס עצמו הרבה יותר נקי וכאילו מאוורר ומואר יותר. לפני בתור לבורדינג עמד ענק בחליפה מהודרת והחזיק דרכון ירוק ועליז של איזו מדינה אפריקאית. הוא נראה חשוב, מזיע ונרגש, וכולם שם התייחסו אליו נורא בעדינות. אחד הדיילים אפילו ליווה אותו באופן אישי לאוטובוס, ועזר לו עם תיק העור, ומייד אמרתי בליבי "חביבי, יש לנו פה טיסה עם אח"מ". הוא צעד למטוס לפני, הדיילת החיננית בירכה אותו באנגלית, כשעליתי ונכנסתי אני – היא עברה לטורקית וככל הנראה בירכה גם אותי לשלום (לו יהי) J, ומייד שבה לאנגלית עם הבאים אחרי. יותר משזה שעשע אותי זה נתן לי שביב של תקווה שלפחות כאן אזכה לנחלה, ובעיקר, מי יתן, למיץ עגבניות. מלאת אופטימיות שעטתי אל עבר A27 שהגרלתי בצ'ק אין עוד בארץ, שהתברר כמקום ליד החלון, כשלצידי... כן. אישיות אפריקאית עלומה וככל הנראה כבדת משקל (בכל המובנים). אחריו סגר את השורה בחור אירי ג'ינג'י, לבבי ומנומס עד מוות. מייד עם היוודע דבר השכנות בשורה הוא התנדב להעלות את התיקים שלי למעלה ולסדר אותם בבטחה, רמז לאישיות שלא יהיה מנוס מלפנות את המקום לגברת, וכך נדחסתי לי הרמטית אל החלון, עטופה בהמון אדיבות ויחס מלבב. מאחר שהספר נשכח בלחץ הרגע בתיק, החלטתי לשרוף את זמן הטיסה בבהיה במסך הקטן ואולי לנמנם לצלילי איזו מוזיקה נחמדה. כשהדלקתי את המסך, והתחלתי לדפדף בין האופציות, הדבר עורר עניין אצל השכן, וניכר היה שהוא מאוד מרוגש. הוא ניסה להדליק את שלו, וזה לא כל כך עבד, הגניב מבט איך זה עובד אצלי, וחייך אלי חיוך נבוך. חייכתי אליו בחזרה והצעתי לו כמה רעיונות, אבל זה שוב לא הלך לו, ואני מניחה שאם הוא היה איזו אישיות ישראלית בכירה - בשניות העניין היה נפתר (נו, כי תמיד דופקים את השחורים L). ברגע הזה הונח יסוד לידידות המופלאה ביננו שהלכה והתחזקה לקראת הארוחה. גם הפעם קיבלנו פרומו בורוד פוקסיה, רק שכעת היו בו הרבה יותר פריטים ורמז לזכות בחירה. כשהדיילת התחילה לחלק מנות, בחרתי במנת דג, וידידי החדש מייד בחר "the same". קיבלתי סלמון שלא סבל הרבה והיה נראה די מבטיח, וכעבור לא יותר מדקה הרגשתי שהשכן מגניב מבטים לראות איך אני מתמודדת עם המנה, מסתבך מעט עם הסכין והמזלג והמגש. המגש הזה והשולחן היו קטנים עליו, ועשה רושם שכל נסיונות החיקוי לא עשו עמו יותר מדי חסד. המשכתי לאכול תוך שאני מסיטה מבט אל השחקים כדי לא להביך אותו, אבל כשהגיעה השעה להחזיר את המגש גיליתי שהוא אכל בדיוק את מה שאכלתי וזנח את מה שהחלטתי לזנוח, כשמאמץ וחוסר בטחון אימתני ניכר על פניו הגדולים והמיוזעים. חייכתי אליו באדיבות וזה הסתבר כצעד נוסף, בונה אמון, בידידות הנרקמת ביננו. שעה וחצי מאוחר יותר, כשאני בתרדמת קלה, שבעה ומאושרת שסוף סוף החזות השמית שלי דווקא הייתה לטובתי (כן, כן – קיבלתי את המיץ!) גיליתי אותו לפתע נוחר חרישית הישר על הכתף שלי... מן ההפתעה הקפצתי אותו, המסכן, שהיה כעת נבוך אלף מונים. החלטתי לשבור קצת את השגרה ביננו, ופניתי לצאת לשירותי המטוס, לשטוף קצת את פניי ולהבין כמה זמן עוד נשאר לי עם כל הבדלי השעות האלה. כך גיליתי שאני טסה על אחד המטוסים הג'ינג'יים ביותר בעולם כולו! מייד רשמתי לי הערת שוליים בלב שמעולם לא פגשתי כל כך הרבה נמשים במקום סגור אחד. בחזרה לכיסא גיליתי שלשכן שלי נוצר צורך להכרות קצת יותר מעמיקה אחרי כל מה שקרה ביננו. הוא שאל אם גם אני נוסעת לכנס. עניתי שלא, ובתורי שאלתי מהיכן הוא מגיע לכנס (הייתי סקרנית מי מנפיק דרכונים כל כך עליזים), והוא ענה שהוא מסודן, ושהוא נשלח לכנס מטעם הממשלה. היה ניכר על פניו שהוא נורא רוצה לשאול מהיכן אני אבל לשמחתי הגיעה דיילת לחלק קבוקים, ושקעתי במלאכת הכרסום הטקטית. פשוט לא רציתי לאכזב אותו ולשבור את ליבו – גם לא לכנס, גם ממדינת אויב, ושום ממשלה לא שלחה אותי. ארזתי לבד.
יחד עם זאת, חברים, אם צריך לכונן יחסים דיפלומטיים עם סודן, בהחלט אפשר להפעיל את הקשרים החדשים שלי בממשלה. לצערי לא לקחתי אימייל, אבל למען השלום תמיד אשמח לחזור לטוס לכנס (כל זמן שהוא באירלנד J )...
המממ, אז איפה הייתי? אה כן – דבלין לא מחכה לי.
